טור אישי: העצמאות שלי |"אחרי 7 שנות תלות – ברחתי"

"עברו להן 7 שנות תלות, אלימות ומרירות, עד לאותו רגע שבו מצאתי את עצמי חבולה וכואבת עם זרוע שחורה מחבורות אגרופים על הרצפה. אותו הרגע שבו החלטתי בהכרה מעורפלת, שלא עוד. זה נגמר. סיימתי להיות שק חבטות. זה לא מגיע לי. לא מגיע לאף אחד. לאף אחת!

ברחתי. חייתי שנה במקלט לנשים מוכות של עמותת 'בת מלך', שם מצאתי שקט לנפשי הפצועה, ומרחב נשימה, הזדמנות לאיסוף עצמי והתארגנות לקראת התחלה חדשה. נשאתי מבט אל עבר עתיד שאולי צופן בחובו איזה טוב. גם לי.

לאורך אותה תקופה מרה שבה איבדתי הכל, גם את בני הקטן, התנגנה בראשי מנגינה נוספת לצד מנגינות הייאוש, העצבות והאובדן. מנגינה אחרת, עקבית, נחושה. מנגינה שאומרת חיי! בדמייך חיי!! צאי לעולם, את יכולה! יש לך את הכח! החיים מתוקים, רק תטעמי! ואם את לא יודעת, אין דבר. את הכל את תלמדי! עלתה המנגינה מנבכי נשמתי, הציפה ועטפה והדפה את כל המנגינות האחרות, אלה הנוגות השקטות, המייאשות, המפחידות."

קראו את הטור המלא

סגירת תפריט