"היום לפני שנה זכיתי בחיים שלי במתנה" – עדות אישית

ח' שיצאה באחרונה מהמקלט בת מלך כותבת על היום הזה לפני שנה שבו נולדה מחדש:

היום לפני שנה זכיתי בחיים שלי במתנה, כמה שעות אחר כך באותו יום שמעתי על הרצח של מאיה ווישניאק. אבל זה היה בשלב שהייתי בסערת רגשות וההלם. זה היה בשבוע ששודר הסרט על מיכל סלע. חלק א׳ של הסרט ראיתי בבית בוכה את נשמתי, מכונת אסימונים נופלת בראשי תוך כדי צפייה. את החלק השני כבר ראיתי במקלט. שני קצוות באותה סקאלה. אני זכיתי בחיים שלי. והן "במותן ציוו לי את החיים" על כל המשתמע מכך. זה לא מובן מאליו ולא ברור, ולכן למרות שהחלטתי לצמצם ולא לכתוב, אני לא יכולה, כי אולי מישהי פה תחליט שמגיע לה חיים, חיים מסוג אחר. אני מנסה למצוא את האיזון, בין ללקק את הפצעים ולקום, לעשות לביתי, לבין הרצון הזה לתרום למעגל, ולתת מעצמי, לטובת אחרות. כי זו שליחות שנכתבה בדם. אתמול ישבתי במעגל נשים וסיפרתי על עצמי, על מה שמביא אותי לפעול, על הסיפור שלי. הן היו מופתעות. את לא נראית, הן אמרו. לא תכננתי לבכות ובכיתי. מוזר כי שמעתי שככל שמספרים את הסיפור, אז מתישהו כבר לא בוכים. לא יודעת לא עובד אצלי הדבר הזה, שנה שלמה עברה, ועדיין בוכה. אבל לא רק, גם צוחקת, ושמחה, ומשתדלת להינות מהחיים, בעיקר מכל בדל של שקט, שהרווחתי ביושר, ניתן לומר. מה שאני זוכרת מהיום הזה לפני שנה, זה בעיקר את קו השמיים, את הרקיע המהמם פרוש מעלי, את יפי הבריאה שסוף סוף היה לי פנאי לשים לב אליו. את המרחב, את הנשימות הרחבות. את החופש.
"עוף גוזל חתוך את השמיים טוס לאן שבא לך רק אל תשכח יש נשר בשמיים, גור לך"