עדות אישית מרגשת

היא גדלה בבית בו האלימות של אביה כלפי אימה היתה קשה מנשוא.
שנים היא פחדה מהבית שהיא תקים. האם תצליח לצאת ממעגל האלימות? אחרי שהיא ואחיותיה הצליחו לבנות לעצמן זוגיות טובה, בריאה ומאושרת, חשוב לה לספר את סיפורה. חשוב לה שנשים יבינו שאפשר לצאת משם, ושרצוי שעה אחת קודם:

"זה היה ערב. הבית היה חשוך. לימים גיליתי שהכול התחיל סביב חשבון חשמל שלא שולם. אימא אמרה לאבא כמה פעמים שצריך לשלם אותו והוא לא שילם. אז לא היה חשמל. היא קילחה אותנו באמבטיה חשוכה, עם סיר מים חמים שהיא הרתיחה על הגז. אני זוכרת שקט. השלמה כפויה. ואז אבא נכנס וראה את החושך. "אמרתי לך שצריך לשלם את החשמל", הסבירה אימא…
ופתאום אבא מרים את אימא ועומד לזרוק אותה מהמרפסת. הבית חשוך, הנוף של השכונה נפרס תחתיה בעל כורחה. אחיותיי ואני צועקות "אבא, אבא, תוריד אותה, תוריד אותה". אימא אחוזת אימה, בפיג'מה ורודה. הקוקיות שלנו מתנפנפות, הידיים מושטות באויר. החיים תלויים על בלימה. על הרחמנות שאולי תתעורר בו. הייתי בת ארבע, וזה הזיכרון הראשון שלי מהעולם, מעצמי, מהבית.
עד כמה שזה נשמע מוטרף, היום אחיותיי ואני הקמנו בתים לתפארת. בעלים מקסימים, ילדים נהדרים. ואין אלימות. מטורף ככל שיהיה, ילדים שגדלים בבית אלים לאו דווקא הופכים להיות אלימים בעצמם. הם סולדים מזה, ומתרחקים מכל סוג של אלימות כמו מאש. מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין. האלימות אינה מדבקת כפי שנהוג לחשוב.
מה בין שידור חוזר של ילדות בצל אלימות לבין חיים טובים, מלאים ומשמחים? בחירה, והרבה הרבה עזרה משמים.
גם אצל הוריי, הסימנים ותמרורי האזהרה היו עוד לפני כן וגם החברות שהתריעו בפניה. ואז כשהתרחיש התממש הם פטרו את הדברים ב'אמרנו לך', והשאירו אותה להתמודד לבד.
שנים שקרובי המשפחה לא הבינו מה אנחנו עוברות. כשנמלטנו על נפשנו, בידיעה שאם נישאר עוד רגע לא תהיה לנו אימא, כולם היו עסוקים בחייהם, בעצמם. איש לא רצה ללכלך את ידיו ולהסתבך עם אדם אלים. היינו בעיקר לבד. סומכות על עצמנו, נולדות מחדש.
לאחיותיי ולי – סיפורים זהים מילדותנו, חוויה שונה בתכלית. כל אחת בגילה, ממקומה האישי, תספר על משקעים שונים.
השכנים בדירה הצמודה לנו הצילו אותנו באופן קבוע. היינו נמלטות אליהם בכל פעם שאבא נתן אגרוף, או בעט באימא. ומשם אימא היתה מתקשרת למשטרה. ומה גילינו? שהשוטרים לא עושים דבר. בכל זאת אבא ישב במעצר כמה פעמים, בצו בית משפט. אבל באותו הרגע שבו הדברים קורים – את לבד מול האגרוף. אימא לא רצתה ללכת למקלט והיא העדיפה לברוח בכוחות עצמה. הסתדרנו, כי היא היתה חזקה.
היום אין לי ספק, שהחברה יכולה צריכה ומחוייבת לעשות יותר. גם באחזקת תשתית מרופדת היטב לאישה שנמלטת על נפשה, אך קודם לכך, פשוט למחות על אלימות מכל סוג שהוא. ודבר שני ועיקרי מכל – לנטרל את האשמה והבושה שאישה שחיה בצל אלימות מרגישה בעל כורחה ובלי שום סיבה.
אימי היתה ועודנה אישה עוצמתית, חזקה, בטוחה בעצמה, אהובה מאוד על סביבתה, מתלבשת נהדר, עובדת בתפקיד בכיר בחברה ידועה.
ליבת ההסתרה, היתה הבושה הגדולה והאחריות שלקחה על התנהגותו של אדם בוגר שבחר להחריב את חיינו ולסכן אותם.
יש אדם אחד שצריך להתמלא בושה עמוקה ומבעבעת שתעורר אותו לשינוי – והוא האיש המכה. בואו נתחיל בשדר ברור שאישה שסובלת מאלימות אינה אשמה, אינה אחראית ואינה צריכה להתבייש במעשים אלימים של אדם אחר, גם אם הוא בן זוגה. זה יוביל נשים לומר זאת בקול: אין לנו בדל של סבלנות לאלימות ומכאן הדרך לחיים של חירות תהיה סלולה".

סגירת תפריט